הרה תוארה בדרך כלל כאלה אצילית ונשגבת, העונדת לראשה נזר מלכות. בידה היא נהגה להחזיק את פרי הרימון, שביוון העתיקה נחשב לסמל של נישואין, פריון, חיים ומוות.[1] החיות הקדושות לה היו הפרה והטווס.

כריכתה של הרה יחד עם דמותה של הפרה הינה עתיקה מאוד (יש הסוברים שקשורה לאלת הפיריון לה דמות פרה), וקשורה להיותה של הרה אלת אמהות ופריון. אחד מכינוייה היה "הרה בופיס" (Hera Bopis), שמשמעותו המקובלת היא "הרה בעלת עיני הפרה", אך למעשה משמעותו המקורית היא "הרה בעלת פני הפרה". אולם, בדומה ליוונים הקדמונים, אנו מאמצים את המשמעות הראשונה ודוחים את השנייה, משום שזו מציירת את הרה, "האלה הגדולה", כדמות שדית ומפלצתית (בדומה למינוטאור).

ביצירות אמנות הלניסטיות הרה תוארה רוכבת במרכבה הרתומה לטווסים[2], שבין היתר, סימלו גם גאווה ויופי. עם זאת, הקשר בין הרה לטווס הוא מאוחר יחסית, שכן היוונים הקדמונים התוודעו לטווסים רק עם כיבושיו של אלכסנדר הגדול, וקודם לכן - הקוקייה הייתה הציפור המקודשת להרה. מוטיב הטווס הופיע מחדש ביצירות אמנות מתקופת הרנסאנס, שאיחדו את סיפוריהן של הרה היוונית ויונו הרומאית.

הרה הייתה אחת מהאלות המכובדות והנשואות-פנים של פנתיאון האלים היווני, ופולחנה היה נפוץ עוד מלפני התקופה ההלנית, וקדום יותר מפולחנם של זאוס ופוסידון, למשל. מקדשה העיקרי היה בעיר ארגוס, והיא נחשבה לפטרונית העיר. בעיר זו גם נחוג חגה החשוב ביותר של הרה, ההראיה. מקדשים נוספים להרה עמדו באולימפיה, קורינת, ספרטה, מיקנה ובאיים דלוס וסאמוס.